תקציר: במלחמה, בניגוד למשחק כדורגל, הניצחון תלוי לא רק בתוצאת הקרבות אלא גם בסיפור שמספרים עליה. בכל מה שקשור לסיפור המלחמה, בהתבוננות במה שהיא חוללה למדינת ישראל, החברה הישראלית חמקה מהתמודדות פתוחה ומקיפה במכלול הרחב של התופעות שהמלחמה הזו חוללה. 

[לאוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. 

בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

גרסה דומה של המאמר הופיעה בספרו של גדעון אביטל-אפשטיין, 'יום פקודה. מלחמת יום הכיפורים - להביט לאמת בעיניים', שראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות ב- 2023.

* * *

במלחמה, בניגוד למשחק כדורגל, הניצחון תלוי לא רק בתוצאת הקרבות אלא גם בסיפור שמספרים עליה.

ההישג המבצעי של צה"ל בסיום מלחמת יום הכיפורים הסתיים בניצחון משמעותי. עד היום צבאות העולם לומדים לעומק את מהלכי הקרבות של צה"ל במלחמה זו. כמפקד בכיר, זכיתי ללוות בגולן משלחות קצינים מצבאות זרים בהם גם גנרלים ידועים, אמריקאים, רוסים, בריטים ואחרים. כולם גילו בקיאות מפורטת ובסיור בשטח ביטאו התפעלות מלאת כבוד והערכה לצה"ל.

אולם בכל מה שקשור לסיפור המלחמה, בהתבוננות במה שהיא חוללה למדינת ישראל, החברה הישראלית חמקה מהתמודדות פתוחה ומקיפה במכלול הרחב של התופעות שהמלחמה הזו חוללה.   

מטרת המלחמה של הנשיא סאדאת והשפעתה

האופן המפוכח והמעמיק בו הגדיר נשיא מצרים את מטרת המלחמה, מציע נקודת מוצא למבט מחודש על המגמות הגלויות והסמויות שמטלטלות וסודקות מאז את יסודות החברה הישראלית. זה היה ניסוח מטרת המלחמה בהנחיה שהעביר אנוואר סאדאת, אל המפקד הראשי של הכוחות המזויינים ב-1 אוקטובר 1973:

"היעד האסטרטגי שאני מעמיד בזה לכוחות המזוינים של מצרים ואשר אני מקבל עליו את מלוא האחריות המדינית... אפשר לסמנו בזה הלשון: לערער את תורת הביטחון הישראלית (תפיסת הביטחון, כפי שהיא מכונה בישראל) על ידי ביצוע פעולה צבאית בהתאם לאפשרויות של הכוחות המזוינים, במטרה להסב לאויב את האבדות הכבדות ביותר ולשכנע אותו שהמשך כיבושה של אדמתנו, תובע מחיר שהוא גבוה מידי בשבילו, וכי על כן תורת הביטחון שלו הואיל והיא מבוססת על הטלת אימה פסיכולוגית, מדינית וצבאית, איננה מגן פלדה שאין להבקיעו, ואשר יוכל לגונן עליו היום או לעתיד לבוא.

הערעור המוצלח על תורת הביטחון הישראלית, יניב תוצאות מוגדרות לטווח קצר ולטווח ארוך:

• לטווח הקצר: יכול להביא לתוצאה וודאית, שתאפשר פתרון של כבוד למשבר המזרח התיכון.
• לטווח הארוך: עשוי לחולל שינויים, שבבואם זה בעקבות זה, יביאו לשינוי יסודי בחשיבתו של האויב, במורל שלו, ובמגמותיו התוקפניות".

בתולדות המלחמות, הנחיית מטרת מלחמה מפוכחת כזו היא ייחודית ומעוררת התפעלות. בעבור הישראלים, היא מזמינה התבוננות מעמיקה ורחבה בכל מה שחוללה המלחמה - במגמותיה הגלויות והסמויות - לא רק לתורת / תפיסת הביטחון הישראלית, אלא גם במה שהיא חוללה לשורשי האתוס הציוני ולתודעת הקיום הישראלית.  

גם את שורשי המשבר חסר התקדים שמתחולל ברחובות ישראל מאז עלייתה של ממשלת הימין בינואר 2023, ניתן לכרוך כנובעת מאותה טלטלה ארוכת טווח שביקש לחולל הנשיא סאדאת. אתאר להלן ארבע ממדים בטלטלה שחוללה המלחמה בתשתית התודעה הקיומית של החברה הישראלית:

1. הממד האישי הפרטי - בהשלכתו על מסד האמון שבין האזרח הישראלי והחייל הישראלי כפרט, לבין ההנהגה הבכירה והפיקוד הבכיר בצה"ל.
2. הממד המבצעי - במגמה מתמשכת של משבר ומתחים בתפיסת ההפעלה של צה"ל.
3. הממד האסטרטגי- הכישלון המודיעיני במתן ההתרעה למלחמה ביטא פער תרבותי רחב לא רק בהבנת תכנית המלחמה של הנשיא סאדאת, אלא בהבנת מכלול הגורמים הדתיים-תרבותיים המניעים את האזור.
4. הממד החזוני של הציונות - נבקעו סדקים הולכים ומתרחבים בכל שאלות היסוד שמעבר לשאלה הביטחונית טכנית: כיצד מגנים על הקיום?  הסופר א.ב. יהושוע פתח אחד ממאמריו בעשור האחרון בשאלה: "עם ישראל בשביל מה אתה חי?" (הארץ, 2013) במגמות עומק המודעות והתת מודעות שהתחוללו בחברה הישראלית בעקבות המלחמה, הלכה והתגבשה שאלת המהות למפעל הציוני: בשביל מה ולמען מה מבקשים לחיות בארץ ישראל? מה תכליתה ייעודה וייחודה של מדינת ישראל?

הממד האישי הפרטי - חרדת הלוחם הבודד

כמו רבים מחבריי לוחמי מלחמת יום הכיפורים, צפיתי בהתרגשות בסדרה "שעת נעילה" (ראו תמונה למטה). חששתי מעוד הפקת ענק שמגויסת לתעמולה אנטי מלחמתית. שמחתי לגלות יצירה אמנותית עם דרמה סוחפת שמצליחה באמצעות ביום מחושב ומרוסן, לא לגלוש לפרופגנדה בעד או נגד המלחמה. גיבורי הסדרה, על מה שעובר עליהם בסחף ההתרחשות רווית האימה, הם הסיפור - כל היתר תלוי בצופה ופתוח למבט פרשני.

הבחירה למיקוד המלחמה הגדולה בחייל הבודד, בקבוצת הלחימה הקטנה, משותפת לסרטי המלחמה בשני העשורים האחרונים, כמו "להציל את טוראי ראין", "דנקירק" ו -"1917".  בנוסף לקונבנציה אמנותית פורייה, שבנויה על מיקוד בסיפורו של אדם אחד- דמות מרכזית אחת - הבחירה הזו מבטאת גם את ערכיה של חברה ליברלית במבטה על האדם היחיד, המושלך בשעת המלחמה כקורבן על מזבח האומה. אולם מעבר לכך, במבט מקצועי על תופעת המלחמה, המיקוד במולקולה הקטנה, בתוך מערבולת המלחמה הגדולה, מדגיש עד כמה ברגעיה הקריטיים המלחמה בכללותה הופכת לתלויה בלחימת האדם היחיד והצוות המצומצם. כמו תפקידו של קפטן מילר וצוות לוחמיו ב"להציל את טוראי ראין". זו גישה הממשיכה את תיאורו המסעיר של טולסטוי בספרו "מלחמה ושלום" בו קבע בהתבוננות פילוסופית על תופעת המלחמה:

"לשם לימוד חוקי ההיסטוריה, עלינו לשנות שינוי גמור את נושא ההסתכלות שלנו. להניח להם למלכים, לשרים ולגנרלים, ולחקור את היסודות הקטנים עד אין סוף, המניעים את ההמונים... לעולם אין המצביא שרוי באותם תנאי ההתחלה של איזה מאורע, אשר מהם אנו מתבוננים תמיד במאורעות. המצביא שרוי תמיד בתוך מערכת מאורעות נעה, באופן שלעולם ובשום רגע איננו יכול לשקול בדעתו את כל ערכו של המאורע המתרחש." 

בניגוד ליומרת הגנרלים להציג את המלחמה כתלויה בתבונתם, בהנהגתם הבוטחת בתכנון ושליטה ריכוזית, תיאר אותה טולסטוי כתופעה כאוטית.  החיילים הפשוטים ומפקדי השדה הזוטרים, באחריותם, בתושייתם וביוזמתם הם הקובעים לבסוף את תוצאות המלחמה. זו בדיוק נקודת המבט של הסדרה: במיקוד באירועיה הקטנים של המלחמה, בהגשת מעין מצג מיקרוסקופי על האירוע הקטן כמכיל כמו בתא DNA, את סיפורה הכולל של התקופה והמלחמה.

חוקרת השואה חנה יבלונקה, חקרה במסגרת מחקריה הרבים, גם את דור ילידי 1948-1955 שמצאו עצמם כחיילים סדירים בפתיחת המלחמה ב- 1973. באחת מתובנותיה תיארה את הדמיון בין מצוקת אין האונים של יהודים בשואה לבין המצוקה אליה נקלעו לוחמים צעירים בימיה הראשונים של המלחמה. הבחירה בסיפור הלחימה של שריונאים שמצאו עצמם בפריצת המלחמה בגולן פרוסים בקו החזית במחלקות מבודדות, יחד עם סיפור מוצב החרמון, מדגישה את עוצמת המצוקה בלחימה מבודדת בניתוק מוחלט מהמערכת הפוקדת, עד כדי תחושת נטישה. בחטיבה 7, לדוגמה, שהושלכה לקרב בעמק הבכא במסגרות גדודיות, עם נוכחות פיקודית צמודה ורציפה, המצב מבחינה זו, למרות הלחימה הקשה, היה אחר.

התמקדות הסדרה במצוקת הבידוד והניתוק אליה נקלעו כוחות קטנים - בעיקר בדרום ומרכז הגולן (שריונאי חטיבה 188 וצנחני גדוד 50) בדבקותם ההירואית במשימה, מביאה לביטוי עילאי את עוצמת ההנעה העצמית, הנחישות   והתושייה של חיילים צעירים, במצבי לחימה נואשים שיכלו לתת ללוחמים הבודדים את מלוא הצידוק לנסיגה.

בבדידות אליה הושלכו לוחמים וצוותים קטנים טמונה גבורה עילאית וגם זרעים למשבר אמון בהנהגת המפקדים הבכירים

גורלם של לוחמי המעוזים בתעלה, היה וממשיך להיות מוקד להטלת ספק בתבונת קבלת ההחלטות של המפקדים הבכירים. המשבר שנוצר, שתואר היטב גם בספרו "אש" של גיבור ישראל יובל נריה, נבע מעומק פער ההבנה שנפער בין קציני השדה הזוטרים שהיו ראשונים לגלות את קוצר ידם מול שפעת הכוחות המצרים הצולחים את התעלה, לבין המפקדים הבכירים במפקדות מאחור שהמשיכו לחשוב במושגי מלחמת ששת הימים. חברי אייל יפה שהיה מפקד טנק בגדוד 198 בפיקוד אחיו עמיר יפה, מספר על חשבון הנפש הנוקב של אחיו על שציית לפקודה ב - 7 באוקטובר לא לפנות את לוחמי מעוז "מפרקת" התסכול הזה משותף למפקדי השריון בדרג המ"פ והמג"ד שהגיעו ביממה הראשונה אל קו התעלה ואל המעוזים, בהם תא"ל מיל' יום טוב תמיר שפיקד ביומיים הראשונים על גדוד 9 בצפון התעלה.

במבט לאחור -בחכמה שלאחר מעשה - ברור כי התעקשות הפיקוד העליון במפקדת פיקוד הדרום ובמטכ"ל, שלא לפנות את המעוזים בקו המים, מיד עם פריצת המלחמה הייתה טעות מערכתית קשה. התבונה שהייתה למשה דיין הצעיר שפיקד בתש"ח על המערכה בעמק הירדן והורה באומץ על פינוי הקיבוצים שער הגולן ומסדה שהיו מבחינתו "מעוזי חוץ", לא עמדה בפריצת המלחמה למפקדי פיקוד הדרום.

תמונות חיילי המעוזים שנפלו בשבי, נתנו לנשיא סאדאת תמונת ניצחון שהדגישה לעולם הערבי כי החייל הישראלי חדל להיות בלתי מנוצח. תחושת הלוחמים בקו המעוזים כי הופקרו לגורלם בחוסר תבונה מערכתית, חוללה סדק שלא אוחה באמון החיילים וקציני השדה הזוטרים בפיקוד הבכיר.

הממד המבצעי:  מלחמת 73 - משבר מבצעי מקיף, ולא רק מחדל מודיעיני

בכל ערב יום כיפור, עם זיכרון המלחמה בן יובל שנים, חוזרים ומהדהדים לציבור שני מסרים:

• האחד ממוקד בעומק המחדל המודיעיני.
• השני מבטיח שהלקחים נלמדו ומעתה צה"ל ערוך ומוכן נכון לכל איום.

לאחר עשרות שנים, מסרים אלה ראויים למבט ביקורתי. כאשר מציגים את הכישלון כמתמצה ביסודו בכשל ההתרעה המודיעיני, קל להבטיח כי המחדל אובחן וטופל באופן המבטיח מפני הישנות כשל דומה בעתיד. אלא שלימוד מעמיק של המלחמה מלמד כי יסודות הכשל רחבים ומקיפים הרחק מעבר לכישלון המודיעיני.

מן הימים הראשונים למלחמה, העצמת היתר של הכשל המודיעיני, שרתה את הפיקוד הבכיר של צה"ל, היא אפשרה לו להדחיק ולהסתיר את אחריותו למכלול הרחב של הפערים שהתגלו במוכנות הכוללת של צה"ל למלחמה, בראש ובראשונה מדובר בתפיסה מערכתית שהתגלתה כבלתי תואמת לאילוצים המדיניים ולשינויים שחלו בזירות הלחימה. 

בניתוח האילוצים המדיניים לדוגמה, היה המטה הכללי חייב לעמוד על המתח הבלתי פתור בין שאיפתו לפתיחת מלחמה במתקפת מנע מקדימה, לבין התנאים המדיניים שהתפתחו, שהגבילו ביותר קבלת אור ירוק למהלך כזה. עם הקיבעון המערכתי, נוצרו פערים משמעותיים בתוכניות המבצעיות ובבניין הכוח, שהתבטאו בהערכות בלתי מתאימה של כוחות האוויר והיבשה לפתיחת המלחמה במגננה.

בתום המלחמה, היה נוח לכולם להאמין שאילו רק ניתנה ההתרעה וסד"כ צה"ל היה מגויס שתיים או שלוש יממות קודם, התוצאות עם פתיחת המלחמה היו אחרות. הטענה הזו יכולה אולי להיות נכונה למערכה בזירה הסורית, אבל ממש לא לזירה המצרית, בה התחולל בהנהגת הנשיא סאדאת שינוי מהפכני בתפיסת המלחמה וברעיון המתקפה.

עם הבנת תוצאות הקרבות שהתחוללו בין כוחות צה"ל לבין הכוחות המצריים בימים הראשונים, נוצרה בכל הדרגים מבוכה מטלטלת. תפיסת ההפעלה ושיטת הלחימה של כוחותינו, באוויר וביבשה, נמצאה בלתי מתאימה להתמודדות בדפוס הפעולה המצרי החדשני.  בלחימה למול מסה רחבה של חי"ר רווי בטילי נ"ט, בחסך הצה"לי בכוח האש הארטילרי, כוחות השריון הישראליים אבדו את תנופת המחץ של ההתקפה הממוכנת. למול מערכי ההגנה האווירית המצרית, שתוגברו בטילים מתקדמים, חיל האוויר הישראלי איבד את עליונותו ואת יעילותו המבצעית. 

אלוף במיל' ג'קי אבן, ששרת במלחמה כסגן מפקד אוגדת שרון מספר בספרו: "במרכז הכובד", על המשבר שנוצר לנוכח תוצאות התקפות הנגד הכושלות ב - 8 וב- 9 באוקטובר. כישלון התקפות הנגד של כוחות אוגדה 162 ב-8 באוקטובר, חזר על עצמו באוגדת שרון ב-9 באוקטובר. הייתה זו הפתעה שעלתה במשמעויותיה על ההפתעה המודיעינית. ניתן לשער מתיאורו, שגם אילו הייתה ניתנת ההתרעה המודיעינית בזמן, וכוחות צה"ל היו נערכים מבעוד מועד בקדמת סיני במלוא סדר הכוחות המתוכנן, יתכן והתוצאות בלחימה בימים הראשונים, לא היו טובות יותר ואולי אף קשות יותר.

כשלי חיל האוויר במלחמה

מחקר חדש שכתב מאיר אמיתי, (התפרסם במחלקת היסטוריה במטכ"ל) מתמקד בבחינת אחריותו של האלוף מוטי הוד שהיה מפקד חיל האוויר עד מאי 1973, לכשלי חיל האוויר במלחמה. תוכניות האב המבצעיות של חיל האוויר מתגלות כלוקות בהתעלמות משינויים מרכזיים שהתחוללו בזירה המצרית. ביסוס מערכי ההגנה האווירית המצריים בקדמת התעלה, היה צריך לחולל בירור לציפיות היתר מהכוח האווירי בסיוע להדיפת המתקפה המצרית. בירור כזה לא התקיים. בהערכת מצב שנערכה ב- 19 אפריל 1973, שאל הרמטכ"ל אלעזר את מוטי הוד, אילו צעדי כוננות יש לנקוט כדי להרתיע את האויב מלפתוח במלחמה. תשובתו הייתה: "לנצל את היכולת הטמונה בחיל האוויר... בכך יש הרתעה ככל שנרצה. בכך אפשר לחפות כמטריה על מחסור בטנקים בסיני...חיל האוויר יכול להתעסק 24 שעות עם כל ראש חוף שיחצה..."

עד היום צה"ל ומדינת ישראל לא עמדו על מלוא קווי המתאר שכוננו את תנאיי הכשל בנקודת הפתיחה לאותה המלחמה.  ההיסטוריון יואב גלבר טען לאחרונה שהכשל המודיעיני היה כפול לא רק באי העברת התרעה על מלחמה שעומדת לפרוץ אלא לא פחות חמור: "ישראל לא הייתה מודעת לכך שאיבדה את כושר ההרתעה שלה". (ישראל היום, אמנון לורד, 11.9.2020) התיאור הזה מבטא את היסמכות היתר הישראלית על רעיון ההרתעה, כציפיית שווא הממשיכה עד היום להתל בחשיבה הביטחונית הישראלית. העניין הוא שדווקא מודעותו של סאדאת לעוצמת ההרתעה הישראלית היא שכוננה אצלו   את הכורח לעיצובו של רעיון המלחמה האחר.  בזיהוי מפוכח הכיר במגבלות הצבא המצרי למול עליונות כוח האוויר הישראלי, ולמול כוחות השריון הישראליים. תכנית המלחמה שלו נבנתה כך בהתאמה יצירתית למגבלותיו הבסיסיות של הצבא המצרי.  כאן התחוללה תפנית אסטרטגית - דווקא בהכרה כי בדרך המלחמה המוכרת המטרה המצרית להשבת כל סיני בלתי ניתנת להשגה. בבתי הספר במערב לניהול ולאסטרטגיה מלמדים שלא בונים חצי גשר על פני תהום.  אלא שסאדאת שינה את סיפור המלחמה מהיגיון תכנוני המוכוון רציונלית מן הסוף אל ההתחלה, ומיקד אותו   ללא יותר מהשאיפה לטלטל את תפיסת הביטחון הישראלית, להניע תהליך, לחולל מומנטום באמצעותו משהו חדש יתהווה ... את הכישלון בזיהויה של תפנית כה דרמטית, בדרמטית, בגישתו יש לייחס לכישלון המצביאות הישראלית, הרבה יותר מאשר לכישלון המודיעין הישראלי.

התרעה למלחמה היא ענין מורכב פי כמה מהעברת ידיעת הזהב האם ומתי פורצת המלחמה. לא פחות חשוב לעסוק בהתוויית ההיגיון האסטרטגי למלחמה, באפיון צורתה בשיטות הפעולה, ובהתכוננות בהתאם לכך.  בכל אלה המטכ"ל והדרג המדיני של קיץ 1973, כשלו.

בימים שלאחר המלחמה, צה"ל שיקם עצמו עם המסר שמדובר בתקלה שאובחנה, ומעתה כמו באבחון כשל הנדסי, עם ביצוע התיקון הדרוש, העניינים הביטחוניים שבים אל מסילה נשלטת ובטוחה. המבט המקצועי האחר, כזה המזהה את גורמי הכשל במכלול התפיסתי המבצעי הרחב, מעמיד תמונת מציאות קשה. מסקנה כזו כמעט בלתי מתקבלת בתודעה הישראלית בת זמננו, כי היא אומרת למעשה, שכשל מערכתי מההיקף שחוותה מדינת ישראל באותו יום כיפור- כשל שהתגלה גם בבניין הכוח לקראת המלחמה וגם בהפעלת הכוח - למרות כל המאמץ השיטתי למנוע אותו, בהחלט יכול להתרחש שנית. כאן טמון יסוד ההכחשה של כל מה שכשל מעבר לכשל המודיעיני. להעצמת היתר של משמעות הכשל המודיעיני יש בהקשר הזה תפקיד בהדחקת והכחשת כל יתר הכשלים.

המבט המחודש הנדרש על מלחמת יום הכיפורים, עלול מצד אחד להעצים את חרדת הציבור מאימת המלחמה, אולם מהצד השני, החשוב יותר בעיני, האבחון הכולל להיקף הכשל בימי המלחמה הראשונים, מעצים עשרת מונים את גודל ניצחונו של עם ישראל וצה"ל בסיומה של אותה המלחמה.

משבר בממד האסטרטגי:

רעיון המלחמה שעיצב סאדאת חייב לשמש מופת ללמידת הפער במלחמה בין ההישג ברמה הטקטית לבין ההישג ברמה האסטרטגית. בנקודת המוצא לתכנון המלחמה, סאדאת ביקש היגיון מערכה ממוקד למימוש הישג אסטרטגי מופשט שבו גם אם לא יצליח להשיג את מלוא ההישג הטקטי המבוקש, המגמה שתתהווה מתוך הטלטלה שהמלחמה חחולל, תביא לידי הישג אסטרטגי.

בכל אותו הקיץ לקראת המלחמה, לא נבחן בהנהגה הביטחונית הישראלית רעיון מלחמה שמתקרב להתמודדות בהגיונו האסטרטגי של סאדאת. במאי 1973 נפגש המטה הכללי של צה"ל עם שר הביטחון משה דיין, לדיון במטרות המלחמה העלולה לפרוץ.  דווקא הרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר התחיל לגעת   בהגיון המלחמה של סאדאת באומרו: "מלחמה שתיגמר במין הרגשה שכל אחד יספר עליה אחרת - אני הייתי רואה בה, כשלעצמה, מפלה לנו. כי אני מתייחס ברצינות לדיבורים של סאדאת שהוא לא מדבר רק על ניצחון. ואני יכול לתאר לעצמי מפלה לא משמעותית (למצרים) שהיא לכשעצמה הישג (למצרים)." מתוך הבנה זו שירטט הרמטכ"ל אלעזר מטרת מלחמה תובענית, להכרעה בשדה הקרב "שתהיה מכה מוחצת ותשפיע לטווח רחוק על כל ההתפתחויות במזרח התיכון..." הרמטכ"ל דיבר על שאיפה לניצחון מופתי עד כדי הרהור באפשרות שיביא להסכמי שלום. שר הביטחון דיין חלק על התכנות שאיפת הרמטכ"ל למימוש הישגים מדיניים ממשיים מתוך ניצחון צבאי. כך הוצגו לראש הממשלה גולדה מאיר שתי מטרות מלחמה ללא אופק ותכלית מדינית: המטרה הראשונה למנוע מהאויב כל הישג צבאי והשנייה להנחיל מפלה צבאית למצרים וסוריה. בכל סבב הדיונים, במעלה הדרך אל ראש הממשלה, לא התחיל ברור לצורת ההערכות הצבאית הנדרשת להתמודדות בתפיסת המלחמה הייחודית של סאדאת. גם לא נערך ברור מספק למשמעות פתיחת מלחמה בתנאים אסטרטגיים שמונעים מהלומת מנע מקדימה של צה"ל. 

בפער האסטרטגי הזה שבין הבנת המלחמה בהנהגה הישראלית לבין הגישה פורצת הדרך של סאדאת, טמונים זרעי הטלטלה שביקש נשיא מצרים לחולל בתודעה הישראלית. שוב אדגיש כי האחריות לפער הזה חורגת הרבה מעבר לאחריותה של מערכת המודיעין, באבאשר אחריותוללת זו להבנת וניתוח   רעיון המלחמה של האויב על בסיס הרציונל שלשלו, צריכההיות מוטלת בעיקר על ההנהגה המדינית והפיקוד העליון של צה"ל

כאן טמון יסוד תרבותי ישראלי שמזמין התבוננות. לישראלים שביסוד תרבותם ממוקדים במבחן ההצלחה התפעולי הפיזי, קשה היה לדמיין התכנות למלחמה שבה היקף ההישג הטקטי אינו מתנה את ההישג האסטרטגי. לתרבות הישראלית שחינכה למיקוד במצוינות תפעולית, היגיון אסטרטגי כזה נראה על פניו מופרך. כמו שקשה לדוגמה לדמיין מפעל תעשייה שכושל בכל ממדי תהליך הייצור, ובכל זאת מצליח בשיווק המוצרים עד כדי רווחיות כלכלית.

כאן טמון גרעין השינוי שחולל סאדאת בתופעת המלחמה: הוא שינה את היגיון המלחמה מרעיון מוגדר בממדים פיזיים ברורים, המבקש להיות מוכוון ביסודו לדרישה התרבותית המערבית לתכנון לוגי מן הסוף אל ההתחלה, אל רעיון אחר. הוא עיצב רעיון מלחמה מוכוון תרבות ערבית, במוכנות להכיל את הפער הבלתי מיתן לגישור מעשי, בין חזון וחלום בלתי מציאותיים, לבין מגבלות תנאי המציאות.  בהשלמה עם הפער הזה, אין הכרח בהגדרה פיזית מפורטת של מצב הסיום המבוקש. במקום מטרת מלחמה בעלת צורה פיזית גיאוגרפית מוגדרת מראש, המטרה של סאדאת אופיינה בשאיפה להניע תהליך, באמצעות חיכוך לחימה עוצמתי, שבאמצעותו משהו יתהווה ואחר כך נראה מה מתפתח. זהו רעיון המתמקד בפעולות ליצירת טלטלה בתקווה שעצם הטלטלה תניע שינוי לקראת התהוותה של מציאות אחרת, שאולי תוליד הזדמנות חדשה שניצולה הנכון יוביל להישג רצוי. הציפיה הפשוטה היא שעם הטלטלה יקרה משהו חדש, שלא יכול להתרחש במצב הנוכח. זו הציפייה לסוג של שינוי שניתן יהיה לניצול נבון לקידום הישג שבמצב הקיים הוא בלתי אפשרי.

זהו רעיון מלחמה שכל תכליתו הייתה מוכוונת לייצורו של חיכוך אפקטיבי, באמצעותו גילם סאדאת את מלוא הכרת מגבלותיו הצבאיות, בהן נחיתות צבאו בתחומי לחימת האוויר והשריון. בהפנמת משמעות מגבלות צבאו, בהתמקדות בעצם הישגי חיכוך הלחימה, עקף מבחינת הרעיון המערכתי, את תורפות מגבלותיו הצבאיות.

כשלומדים בתרבות המערב על התאמת מענה למול בעיה ועל קשיים במתן המענה מדברים על היכולת להציב נקודת כינון לרעיון פעולה שמציג חיבור לוגי ליניארי בין הישגי כלל הפעולות המעשיות, לבין התכלית האסטרטגית המופשטת. המבט החדשני שהביא הנשיא סאדאת הכיר בהעדרה של יכולת הכוונה ושליטה ליניארית בין הפעולה לבין התכלית השלמה. את המבט הזה התקשו להבין בממסד הביטחוני הישראלי ואף מתקשים בכך עד היום למול האיומים האסטרטגיים החדשים.

גם כיום קשה להנהגה הביטחונית והמדינית הישראלית להשתחרר מתפיסת המלחמה כנתונה במודל הקלאסי של תכנון וניהול פס היצור התעשייתי. באשר, בכל הקשור לניהול פס היצור, החיבור הלוגי בין החלטת ההנהלה מה לייצר לבין ניהול פעולת הייצור, אכן חייב להתקיים בסגירות נשלטת וקבועה מראש למלוא הפרטים. לא יעלה על הדעת שמנהל יצור במפעל ייצור רכב למשל, שקיבל הנחייה לייצר מכוניות משפחתיות, יגיע אל ההנהלה עם ההודעה שעם התהוות פעולת הייצור, בהכרת מגבלות הפועלים, הוא לא הצליח להשלים אלא את ייצור שילדת הרכב.

במידה לא מבוטלת, השראת הצלחת רעיון המלחמה של סאדאת, האיצה את הבנת המלחמה כתופעה שונה במהותה מכל מה שמלמדים במערב על רציונל המצוינות הניהולית. השראת סאדאת, מגולמת כיום בשורשי היגיון המלחמה של האיומים החדשים על מדינת ישראל בהם איראן, חיזבאללה וחמאס. אלא שעד היום ההנהגה הביטחונית הישראלית חמקה מבירור במבט ביקורתי על ההיגיון המערכתי והאסטרטגי במסגרתו עוצבו ונוהלו על ידי סאדאת עיקר מהלכי המלחמה באוקטובר 1973.  

המשבר בממד החזון הציוני

אין עוררין כי הסכם השלום עם מצרים, הוא הפרק המסכם במהלכיו של הנשיא סאדאת שהחלו עם תכנון המלחמה, המשיכו עם הובלת המלחמה והסתיימו עם הצעד התקדימי להסכם שלום עם מדינת ישראל. את הסדקים שביקש סאדאת לחולל בתפיסת הביטחון הישראלית עם טלטלת המלחמה, הוא השכיל לנצל בניהול המשא ומתן לשלום בקמפ דיויד.

בתוך כך, מתוך צורתו והגיונו של הסכם השלום, והיותו מתכונת לכל הסכם עתידי עם סוריה או הרשות הפלסטינית, נבקעו בתפיסת הביטחון הלאומי הישראלית סדקים נוספים שמאיימים על בסיס החזון המלכד של החברה הישראלית.

הסכם השלום עם מצרים - תקדים עקירת היישובים בסיני

הסכמת ראש הממשלה מנחם בגין בקמפ-דיויד, לתביעה המצרית לנסיגה מלאה בסיני שכללה גם הסכמה לעקירת כל ההתיישבות הישראלית, הייתה נקודת תפנית משברית למפעל הציוני. מעטים מכירים כיום כי רוב מובהק בהנהגת מפלגת העבודה התנגד באותם ימים לעקירת ההתיישבות בסיני.

מאז עמידת הגבורה של תל חי, גובשה במפלגות הפועלים החלוציות תודעת חובה להגנה על כל נקודת התיישבות. בימי תל חי בוויכוח מול זאב ז'בוטינסקי שקבע במרץ 1920 כי מתוך שיקולים אסטרטגיים יש לנטוש את תל חי- התריס נגדו ברל כצנלסון: "לא שאלה של חלקת אדמה וקצת רכוש יהודי כאן. כי אם שאלת ארץ ישראל. כי העזיבה והנסיגה הן המופת החותך של רפיוננו ואפסותנו. וכי ההוכחה היחידה של זכותנו על ארצנו, על אחדות ראש פינה ומטולה, היא בעמידה קשת עורף ונואשת מבלי הביט אחורנית." (ברל כצנלסון, כתבים א', עמ' 201) בהיצמדו תפיסה זו, הינחה בן גוריון בתש"ח להיאבק על כל נקודת התיישבות, גם אלה שהיו מיועדות להימצא על פי החלטת האו"ם, נובמבר 1947, כמו יחיעם וגוש עציון, בתחומי המדינה הערבית.

מרכזיות התביעה חסרת הפשרה, להגנה על כל יישוב, קיבלה ביטוי נוקב בסיום מלחמת העצמאות: בהענקת אות מלחמת העצמאות לכל היישובים שעמדו מול התקפות האויב, האות לא הוענק ליישובים שננטשו בהם יישובי גוש עציון, כפר דרום ובארות יצחק, עמידת הגבורה של יישובים אלה. על רקע זה, מוכנותו של מנחם בגין לעקירת יישובי סיני, התקבלה בהסתייגות עקרונית במפלגת העבודה. יגאל אלון שהוביל את ההסתייגות, כמובן תמך בהסכם השלום אך הסתייגותו מעקירת היישובים, הביאה אותו להימנעות בהצבעה בכנסת על הסכם השלום. חוקר יגאל אלון אודי מנור, ציין כי בכל מקרה היישובים בסיני לא היו שיגעון פרטי של אלון. בסוף אוגוסט 1978, לפני אישור הסכם קמפ דיויד, אמר שמעון פרס בלשכת מפלגת העבודה: "בעניין פירוק היישובים זהו תנאי בל יעבור" של המפלגה, "בעניין פתחת רפיח, יש למפלגה עמדה ברורה ומפורשת, והיא שאין להוריד את היישובים". כמו כן ציין פרס שהודיע לסאדאת "בשבילנו עניין היישובים בפתחת רפיח הוא עניין קדוש" (אודי מנור, "יגאל אלון-ביוגרפיה פוליטית", עמ' 394)

בסוגיה העקרונית הזו, הצליח הנשיא סאדאת לערער אמונות יסוד בגישת הציונות אל מפעל ההתיישבות וקבע את התקדים שאחיזה התיישבותית יהודית ניתנת לעקירה. כל מה שהתרחש מאז בתחום המאבק על ההתיישבות, הפך בתבונת סאדאת, לאיום מתעצם על בסיס היכולת של החברה הישראלית להסכמה על חזון לאומי משותף.

באופן האישי ביותר, כקצין בצה"ל, נפגשתי פעמיים עם אימת העקירה. כקצין בדרגת רס"ן השתתפתי באפריל 1982, בהפעלת צה"ל מול אזרחים ישראליים בעקירת ימית. כמפקד אוגדה 36, השתתפתי בקיץ 2005, בעקירת יישובי רצועת עזה.  

עומק המחלוקת הישראלית בסוגיה נעשה איום משמעותי לעתידה של מדינת ישראל. כביטוי למחלוקת כתב אברום בורג באוגוסט 2005, כי הוא מצפה מפעולת ההתנתקות "להביא לידי קץ המשוואה: התיישבות =ציונות" (הארץ, 5.8.2005) את המאבק הזה על דרכה וחזונה הלאומי, של מדינת ישראל, חולל במידה רבה הנשיא סאדאת בתבונתו האסטרטגית. 

הטלת הספק בצדקת המלחמה

כבר בסוף אוקטובר 1973, הוטלה האשמה לפריצת המלחמה על ההנהגה הלאומית, בהימנעותה למול סימני המלחמה - מההערכות המקדימה הנדרשת - דוגמת גיוס המילואים. עם השנים הורחבה אשמת ההנהגה הלאומית, אל אחריותה כביכול, ליצירת התנאים שדחקו את סאדאת לצאת למלחמה. מתוך דחייתה כביכול, של ראש הממשלה גולדה מאיר את "הצעת השלום" של הנשיא אנוואר סאדאת, דמותה מתקבעת בתודעת הזיכרון הישראלית, כבעלת אחריות ישירה להתדרדרות אל המלחמה.

את טענה זו ביסס בעיקר יגאל קיפניס בספרו -"1973 הדרך למלחמה". בתיאורו את התהליך המדיני שהסתיים בפברואר 1973 בדחייתה של גולדה מאיר את "הצעת השלום" המצרית, ממשלת ישראל נעשתה אחראית לפריצת המלחמה.   עמדתו של קיפניס הוצגה מאז פרסום ספרו, בכל דיון על המלחמה וזכתה להשפעה. היא נטעה בתודעה הישראלית את ההבנה שאת הסכם השלום שהושג בשיחות קמפ-דיויד ב-1979, ניתן היה להשיג באותם התנאים, גם טרם המלחמה באופן שהיה יכול לחסוך את מחיר המלחמה. פרופסור דן שיפטן התמודד עם טענת קיפניס כבר מהצגתה הראשונה, וממשיך להתמודד עמה במחקר נוסף האמור להתפרסם בימים אלה. שיפטן  שולל  נחרצות את הבסיס ההיסטורי לטענת קיפניס. לדבריו "הצעת השלום" של סאדאת בגרסתה האחרונה לפני המלחמה, פברואר 1973, לא התקרבה במחויבות מצרים לשלום, למחויבות שסאדאת היה מוכן לקבל רק לאחר המלחמה. למרות היותה של טענת קיפניס שנויה במחלוקת היסטורית, היא חלחלה לתודעה הישראלית והופעלה בשיח הציבורי למינוף תמיכה בכל תהליכי השלום הנוספים, כמו הסכם השלום עם סוריה, שהיה כרוך מראשיתו בהסכמה לנסיגה מלאה בגולן. הטענה בתמציתה הבהירה כי אם לבסוף, מה שיושג בהסכם שלאחר המלחמה ניתן להשגה בהסכם שלום גם לפני המלחמה, אז לקח מלחמת יום הכיפורים צריך ללמד כי נכון לחסוך את מחיר המלחמה. טענה זו הוצגה במפורש על ידי אהוד ברק גם בהיותו ראש ממשלה, גם לאחר מכן בהיותו שר ביטחון, בשנים 2007-2013. טענה זו בבסיס הגיונה, הופיעה שוב ושוב למול כל הסכם מדיני שהיה כרוך בתביעה לוויתור מדיני ישראלי דוגמת הסכמת ממשלת ישראל בספטמבר 2022 בסוגיית הגבול הימי מול לבנון. כך לדוגמה בדיון בסוגיה בהשתתפותי מול הגיאולוג ד"ר יוסי לנגוצקי  האשים אותי שכמו לפני 1973, הסרבנות שאני מוביל ביחס להסכם, מובילה כמו אז לפריצת המלחמה.

עם הטלת האחריות לפריצת מלחמת יום הכיפורים על ממשלת ישראל, נפתח במבט לאחור דיון, גם על פתיחת מלחמת ששת הימים בשאלה האם באמת הייתה "מלחמת אין ברירה". הספק הזה עולה לדוגמה ממחקרו של אל"מ מיל' עמי גלוסקא, בספרו "אשכול תן פקודה". וכן עלה במודגש בסרט הדוקומנטרי על מלחמת ששת הימים (עלמא הפקות, 2007, שודר בערוץ 1) בו בין היתר, מופיע יוסי שריד הטוען בתוקף כי נאצר לא באמת רצה מלחמה. כלומר, גם המלחמה הזו ביוני 67, הייתה יכולה להימנע.

לרעיון המלחמה של סאדאת ולאופן ניהולה בהנהגתו, באוקטובר 1973, הייתה כך, השפעה משמעותית לחילול הסדק שיצר בשנים שלאחר המלחמה, את התנאים להטלת הספק בצדקת המלחמה של מדינת ישראל.  

בהקשר הזה, גם ביכולת העמידה הישראלית לעמידה איתנה בעתיד על דרישותיה במשא ומתן מדיני, גם בשאלות היסוד על מעמד ההתיישבות הציונית, הצלחתו של אנוואר סאדאת לחולל סדקים בתשתית תודעת הביטחון הלאומי הישראלית, היא חסרת תקדים בכל קנה מידה.

סיכום        

מחיר המלחמה בחיי אדם ששילמה החברה הישראלית במלחמת יום הכיפורים היה גבוה וכואב.  אולם מחיר זה לכשעצמו לא היה הגורם העיקרי לתודעת המשבר שאחזה בחברה הישראלית בעקבות המלחמה. היה זה הנרי קיסינג'ר שאחרי הפסקת האש ניסה להסביר לראש הממשלה גולדה מאיר, שאת מחיר המלחמה יש לראות בפרופורציה השוואתית.  עוצמת ההתנגשות הצבאית בקרבות התעלה ורמת הגולן עלתה בכמותה ובאיכות אמצעי הלחימה, על כמה מהקרבות המרכזיים של מלחמת העולם השנייה.  למשל, רק ביממה הראשונה לקרבות הנחיתה בחופי נורמנדי, ביוני 1944, אבדו בנות הברית למעלה מ-4000 חיילים.  במבט צבאי מקצועי, מחיר הניצחון של צה"ל היה תודה לאל נמוך יחסית. במבט הזה, קווי המתאר למשבר המלחמה שטלטל את מדינת ישראל בסתיו 1973, טמונים ברבדים עמוקים של תודעת החברה הישראלית, שכמה מיסודותיה נסדקו בעקבות המלחמה. 

גם לאחר 50 שנים מפריצת המלחמה, האופן בו ניסח הנשיא המצרי סאדאת את מטרת המלחמה המצרית, מזמין התבוננות נוקבת בהנחות היסוד לתפיסת הביטחון הישראלית כפי שנתפסו אז על ידי ההנהגה הישראלית וכפי שהן ממשיכות לכונן אותה עד ימינו.

בכל מה שהתרחש מאז במדינת ישראל, בכלל זה המהפך השלטוני בבחירות 1977, והשסעים החברתיים-פוליטיים שהתחוללו מאז, ניתן לזהות את תוצאות הטלטלה שביקש סאדאת להשיג מתוך ערעור יסודות תורת הביטחון הישראלית. בסיפור שהחברה הישראלית נדרשת בימים אלה לספר לעצמה על דרכה לעתיד, מלחמת יום הכיפורים דורשת ברור מחודש ומעמיק.

[לאוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים;
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה';
• הרחבת המושג: 'טקטיקה';
• הרחבת המושג: מטרות המלחמה;
• אוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון;
• הרחבת המושג: 'אמון';
• אוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות;
• הרחבה בנושא: 'הפתעה';
• הרחבת המושג: 'התרעה'.
• אוסף המאמרים אודות 'הרתעה';
• הרחבת המושג: תפיסת הפעלה (דוקטרינה);
• הרחבת המושג 'אפקטיביות';
• הרחבת המושג: 'ליניאריות';
• אוסף מאמרי עצמאות וזיכרון.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת יום הכיפורים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/9/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), טקטיקה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2017), מטרות המלחמה, שמגדירות את הניצחון, ייצור ידע, 21/5/17.
• פנחס יחזקאלי (2018), תפיסת הביטחון הישראלית באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 17/12/18.
• פנחס יחזקאלי (2019), אמון: התנאי האולטימטיבי לכל אינטראקציה חיובית…, ייצור ידע, 15/6/19.
• פנחס יחזקאלי (2015), קבלת החלטות, ייצור ידע, 8/6/15.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), הפתעה, ייצור ידע, 12/8/14.
• פנחס יחזקאלי (2016), התרעה, ייצור ידע, 20/10/16.
• פנחס יחזקאלי (2014), הרתעה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), תורת לחימה – תפיסת הפעלה – דוקטרינה, ייצור ידע, 25/7/15.
• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), ליניאריות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), עצמאות וזיכרון באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 13/4/18.